<h1>ספר התרומות שער ח'</h1>
<h2>דף קכח:</h2>
גרסינן בבבא בתרא פרק יש נוחלין שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו, מלוה אומר לא נפרעתי כלום, ולוה אומר פרעתי מחצה, ועדים מעידין אותו שפרעו כולו, נשבע הלוה שבועת התורה שפרע מחצה וגובה המלוה ממנו מחצה מנכסים בני חורין, אבל מנכסים משועבדים לא, מאי טעמא, אמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן. ואפילו לר' עקיבא דאמר משיב אבדה הוי, הני מילי היכא דליכא שטרא, אבל היכא דאיכא שטרא אירתותי מירתת ומודה מקצת הוי. מתקיף לה מר בר רב אשי אדרבה אפילו לר"ש בן אלעזר דאמר מודה מקצת הוי הני מילי היכא דליכא עדים דקא מסייעי ליה, אבל היכא דאיכא עדים דקא מסייעי ליה ודאי משיב אבדה הוי. והלכתא דמודה מקצת הוי ולאו הלכתא כאתקפתא דמר בר רב אשי. הילכך האי שטרא אי כתיב ביה נאמנות ואית ללוה נכסים בני חורין לא מהמנינן ליה ללוה כלל, וגובה כל חובו ממנו בלא שבועה, ואע"ג דסהדי קא מסייעי ליה בפלגא, לא סמכינן עליהו, דהא המניה ופסלינהו לכולהו סהדי כנגדו. אבל אי ליכא נאמנות בשטרא משתבע לוה דפריעה היא פלגא, וגבי מיניה פלגא מבני חרי. ואל יקשה בעיניך למה לא נדון דין זה כשאר מפיק שטרא אחבריה וקאמר אידך פריעא היא דמשתבע מלוה, והכא אמרינן דלוה משתבע ופרע פלגא, אדרבה לישתבע מלוה ולישקול כוליה שטרא. הא ליתה, דבשלמא כי טעין פרוע כל השטר, לית לן להימוני לטענתא דלוה, דסמכינן אחזקה דשטרך בידי מאי בעי, ולפיכך ריעא טענתיה דלוה, אבל כאן שמודה חצי החוב לא היה לו להחזיר לו שטרו, ולפיכך הניחו בידו, ואפשר שיהיה כדבריו, ולפיכך נשבע ונפטר. ועוד תירץ בזה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל דטעמא דמילתא דכיון דאיכא סהדי דפריעא כוליה שטרא אבטיל ליה שטרא והדרא ליה כמלוה על פה וכדין שאר מודה מקצת דמשתבע לוה ומפטר, אבל בשטרא דליכא סהדי דמסהדי עלויה דפריעא היא, הוה ליה שטרא מעליא, ולאו כל כמיניה דלוה למטען פריעא היא, ומשום הכי משתבע מלוה ושקיל, ע"כ. ואי לית ליה ללווה בני חרי וקא אתי מלוה למגבי ממשעבדי, אע"ג דאית בשטריה נאמנות, לדעת הרב אלפסי ז"ל [כתובות מ"ז ע"ב בדפי הרי"ף] שפסק שאין הנאמנות מועיל לגבי לקוחות, לא גבי מיניהו מידי, דאמרי לקוחות אנן אעדים סמכינן ונאמנות לגבי דידן לא מהניא ליה. מיהו לסברא דשאר רבוותא דסבירא להו שאם קדם הנאמנות ללקוחות דמהני לגביהו, בודאי גבי ממשעבדי, דהא הימניה ופסלינהו לסהדי. ולא הארכתי כאן בדין זה, שאין זה מקומו, ובשער כ"א אנו עתידין להאריך בזה. והא דינא דנשבע וגובה מחצה אית ביה כמה פירכי שהקשו הראשונים ז"ל, שהרי אחר שהם עדים מוכחשים והוא בעצמו הכחישם, למה יבטל כח השטר על פיהם. ויש להשיב אלו אמר פרעתי מחצה ולא יותר היו מוכחשים, אבל עתה כשאמר פרעתי מחצה אינה הכחשה, אלא כאדם האומר עד כאן אני זכור והעדים אומרים אנו זכורין יותר ממך, כי פעם אחרת פרעת לו המחצה האחר. גם יש להקשות, מאחר שאין כאן הכחשה הילכך עדותן קיימת ומבטלין השטר על פיהם, הלכך למה צריך לישבע על המחצה שכפר, והלא העדים מעידים כדבריו, ודבר שיש עליו עדים למה צריך שבועה, וכי מודה במקצת בעלמא אם יבואו עדים לדבריו נשביע אותו. ויש לומר דהאי דאמר פרעתי מחצה יש לומר הכחשה הוא, ויש לומר שאינו הכחשה, לגבי לקוחות לא חשבינן ליה להכחשה, דאמרינן אנן אעדים סמכינן ובטל שטרא, אבל לגבי דנפשיה הכחשה היא, דכיון דאיכא שטרא אירתותי מרתת ולאו כמשיב אבדה אלא כמודה מקצת דעלמא הוא ולא סמכינן עלייהו. גם יש להקשות כיון דטענת מלוה מחמת שטרא היא, וכפירת לוה כפירה דשטרא הוא, היכי משתבע לוה שבועת התורה, והא קיימא לן דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. ויש לומר דמכי אסהידו סהדי עילויה דפריעא הוא ולא גבי מידי מלקוחות, אזל ליה (דליתיה) שעבוד קרקעות, ואבטיל ליה, דליתיה תביעה בשטר, אלא כשאר תביעה דעל פה הדרא, ולפיכך קרינן ליה מודה מקצת ונשבע.
